שושלת מדעית והכרה

סבי אילמנור מינדיארוב (1878–1974, אביה של אמי — אנפיסה גילמנורובה) היה בן דורן של תקופות קשות. הוא עבר את הדרך מן הסדר הישן של האימפריה הרוסית ועד סמרקנד הסובייטית, ושמר בתוכו את האמונה ואת אור הדעת.

הוא היה מפיץ השכלה אמיתי ואיש יוצר ובונה. לאורך שנות הדיכוי והמבחנים נשא עמו את היקר מכול — את אור הדעת (Ilm) ואת טוהר הנפש (Nur).

בשנות הדיכוי (שנת 1938) הביא עמו מכפר הולדתו אישקרובו שבבשקיריה אל אדמת סמרקנד לא טינה, כי אם יצירה ובנייה. הוא הביא עמו ידע ותרבות.

הוא לימד קרוא וכתוב, היה מופסיר, שלט היטב בשפה הערבית ולימד לבטא נכונה את הטקסט הערבי. הוא העניק חום ופתח חלונות אל העולם לכל מי שביקש ללמוד.

הוא לא רק העניק ידע — הוא חישל את האופי והכין אותנו לפסגות גבוהות ולניצחונות גדולים.

את מה שהשגתי... אני חב תודה לדודי פאניס ולמלאך שלי, לאמי האהובה והיחידה במינה, אנפיסה... את כל שארית חיי, את ההמצאות וההישגים החדשים אני מקדיש לזכר יקיריי, שהיו מסורים לי בכל לבם ללא גבול…

אמי, גילמנורובה אנפיסה, נולדה בכפר אישקרובו (בשקיריה) למשפחה בשקירית ידועה ב-17.12.1933. היא סיימה 8 כיתות בבית הספר הבשקירי. אביה (סבי) נקרא אילמנור (גילימנור בבשקירית), ואמה — מבטוחה. סבי היה ממשפחת אישקרוב, וסבתי — ממשפחת סולטנוב.

מעט היסטוריה: מייסד הכפר אישקר היה אציל בשקירי, אישקר ארסלנוב. בנו של אישקרה — קולמט אישקרין (1720-1800). ילדיו של קולמט — מוחמדרחים, מוחמדשריף, מוחמדסאדיק. מינדיאר (1850-). ילדיו של מינדיאר — בני משפחת מינדיארוב: סאפואן, לוטפולה, שריפולה, חיירולה, מוחמטנור, גילימנור (אילמנור, סבי) …

הייתה גם משפחת סולטנוב המפורסמת, שבני העם כינו אותם לעתים קרובות „מושלים“ בשל כוחם העצום.

סבתי מבטוחה (שפירוש שמה „פתוחה“ — שם שהיה נפוץ בקרב הבשקירים במאות ה-18–19) הייתה בת למשפחה מפורסמת זו.

בשנת 1938 הוגלה סבי, מינדיארוב אילמנור, במסגרת הדיכוי מכפר הולדתו אישקרובו אל אדמות סמרקנד. אמי נשארה בכפר יחד עם אחיה. רק בשנת 1947, לאחר שסיימה 8 כיתות בבית הספר הבשקירי, הגיעה אמי עם אחיה הצעירים ליישוב „מיטן“ (מחוז סמרקנד) אל אביה, ושם סיימה את בית הספר התיכון האוזבקי.

נכדיי היקרים! אני רוצה שתכירו את תולדות משפחתנו הגדולה. שושלתנו מצד אמי (אנפיסה גילמנורובה) מתחילה בבשקיריה, בכפר היפה אישקרובו. האם ידעתם שהכפר הזה נקרא על שם אבינו הקדמון הישיר? שמו היה אישקרה אראסלנוב. לפני יותר מ-250 שנה הוא היה קולונל בשקירי של ממש, מנהיג ושותף לדרכו של ימליאן פוגצ׳וב. הוא נלחם למען חירות עמו.

כשהמרד דעך, גילה אישקרה תבונה: הוא בא מיוזמתו אל הגנרלים, הצליח להגן על משפחתו ושמר בידיו את האדמות הללו. בשנת 1795 היו בכפר כולו רק 10 בתים, ורק קרובי משפחתנו גרו בהם! השם „מינדיארוב“, שנושאת משפחת אמי, בא משמו של נכד הקולונל — מינדיאר. קו היוחסין שלנו איתן ועובר לאורך הדורות: מאישקרה לקולמט, אחר כך למינדיאר, למוחמטנור, ולבסוף — לסבי גילימנור.

סבי גילמנור וסבתי מבטוחה (שמה מתורגם יפה כ„נפש פתוחה“) היו אנשים מופלאים. הם היו מפיצי השכלה — הביאו לאנשים ידיעת קרוא וכתוב, תרבות וטוב לב. בשנת 1938 הקשה החלו הרדיפות, וסבי נאלץ לעזוב את בשקיריה מולדתו אל סמרקנד הרחוקה. אבל העיקר: בלבו הביא אל האדמה החדשה לא רשע ולא טינה, אלא יצירה, אהבת עבודה וידע עצום.

סבתא-רבתא שלכם אנפיסה למדה באותו בית ספר בשקירי באישקרובו וסיימה אותו בשנת 1947. וממש עכשיו, בכפר השכן גרמוצ׳י קליוץ׳, גרה בת דודתה — סבתא אילגיזה, שכבר בת 90! זכרו את שורשיכם, התגאו באבותיכם והיו יוצרים ובונים כפי שהיו הם.

לכל משפחה שעברה את המלחמה הפטריוטית הגדולה יש זיכרון משלה. אך במשפחתנו הזיכרון הזה מיוחד — הוא ארוג מדמעות מרות של אובדן, מאומץ לב שאין לתארו ומחמלה אימהית גדולה, שהתבררה כחזקה מן המלחמה ומן השנאה בין העמים.

בשנות המלחמה הנוראות ספגה משפחתנו אבדה שאין לה תקנה. שלושה מאחיו של אבי נרצחו באכזריות בידי אנשי בנדרה. הדבר קרה בתקופה העקובה מדם והאכזרית ביותר של העימות — בשנים 1944–1945. עבור משפחתנו נותרה הטרגדיה הזאת פצע שאינו מגליד לכל החיים. אך באותו זמן ממש, על אותה אדמה אוקראינית חרוכת מלחמה, התרחש נס של ממש. אבי שרד. והוא שרד בזכות מי שאנו זוכרים עד היום ביראה ובדמעות של הכרת תודה — אישה אוקראינית פשוטה, שנקראה סבתא נאדיה (נדז׳דה).

אבי, אוסמנוב איסו (בנו של אוסמן, נכדו של איקרום), אוזבקי מלידה, נקלע אל לב לבה של אותה מלחמת פרטיזנים חסרת רחמים במערב אוקראינה. הוא נלחם בגבורה בקו החזית בשורות החזית האוקראינית ה-1 האגדית, בפיקודו של המרשל איוואן סטפנוביץ׳ קונייב. במהלך הקרבות הקשים ביותר של 1944–1945 נפצע איסו קשה ונידון למוות.

אך סבתא נאדיה האמיצה הסתירה אותו בקצה הכפר. היא החביאה את החייל האוזבקי הפצוע בבור סגור, שבו נהגו לאחסן תפוחי אדמה וצידה. הסיכון היה קטלני: אילו נודע לאנשי בנדרה או לכוחות העונשין שהיא מסתירה לוחם של הצבא האדום, היו מצפים לה ולכל משפחתה הוצאה להורג אכזרית ובלתי נמנעת.

מדי יום, תוך סיכון חייה, ירדה אל בור האדמה הקר הזה, חבשה את פצעיו של איסו הצעיר וסעדה אותו, והשקתה אותו בחלב עיזים חם — התרופה היחידה שהייתה בנמצא באותם ימים נוראים. אבי נזכר כיצד בכתה עליו לעתים קרובות ואמרה בשפתה: „הרי גם לי יש שלושה בנים… גם הם שם איפשהו, כמוך, אולי פצועים…“

בלבה האימהי לא הייתה חלוקה ל„שלנו“ ול„זרים“. בהצילה את בנה של אחרת, בן אוזבקי, התפללה נדז׳דה לאלוהים שמישהו יציל ויחוס באותה מידה גם על ילדיה שלה. לדאבון הלב, המלחמה נהגה ללא רחמים במשפחתה הדואבת: שניים מבניה נפלו בחזית, והשלישי שב, אך בריאותו התערערה והוא מת כמעט מיד לאחר המלחמה. אבי, אוסמנוב איסו, נעשה בעבורה אותו בן שהצליחה לחלץ מציפורני המוות.

בשהותו בבור הזה, ובימים הארוכים של שיחות עם מצילתו, אבי לא רק הקשיב לה — הוא ספג את דיבורה בכל לבו. אוזבקי מלידה, שידע רוסית על בוריה, הוא למד אוקראינית עד לשלמות. השפה הזאת נעשתה לו לא רק כלי לתקשורת, אלא שפת הולדתו השנייה.

עברו עשרות שנים. נדמה היה שהסיפור נותר בעבר, אך זכר מעשה הגבורה של אישה אוקראינית פשוטה ואומץ לבו של חייל סובייטי המשיכו לחיות במשפחתנו באוזבקיסטן. הצדק ניצח לאחר 59 שנים ארוכות.

בשנת 2004 הגיע באופן רשמי לעירנו נבואי השגריר המיוחד ובעל הסמכות המלאה של אוקראינה ברפובליקה של אוזבקיסטן. בשם הנשיא לאוניד קוצ׳מה הוענק לאבינו, הוותיק אוסמנוב איסו, בטקס חגיגי אות ממלכתי — מדליית היובל „60 שנה לשחרור אוקראינה מן הכובשים הפשיסטים“.

האות הרם הזה על חזהו של איסו אוסמנוב נעשה אנדרטה מקודשת לשניהם. במתכת של המדליה הזאת התמזגו לעד יחדיו גבורתו של חייל המרשל קונייב, חמלתה הגדולה של סבתא נאדיה והזיכרון הנצחי של בניה הגיבורים שנפלו. המדליה הזאת אישרה: האמת המשותפת שלהם והאנושיות שלהם גברו על השכחה.

ביום הענקת האות קרה דבר שהרעיש את כל הנציגות הדיפלומטית עד עמקי נשמתה. אבי, האוזבקי הקשיש אוסמנוב איסו, פנה אל השגריר לאחר כמעט 60 שנה באוקראינית צחה ומושלמת. הוא לא שכח אף מילה, אף אינטונציה. השפה הזאת נשארה עמו כמחווה מקודשת של זיכרון, כהכרת תודה נצחית לסבתא נאדיה, שהעניקה לו את חייו.

בארכיון המשפחתי שלנו שמור בקפידה תצלום מאותו יום זכור בנבואי. התמונה הזאת והמדליה עצמה הן האוצר הגדול ביותר שלנו. הן מוכיחות שגם בזמנים האפלים ביותר, האנושיות, הטוב והנאמנות גוברים על כל אכזריות. מדלייתו של חייל שנלחם תחת פיקודו של המרשל קונייב ומעשה הגבורה הגדול של סבתא נאדיה יישארו לעד בזיכרון משפחתנו.

על מוריי.

המנחים והיועצים המדעיים שלי בתחום מכניקת הנוזלים, הגזים והפלזמה הם המדענים בעלי השם העולמי ח״א רחמטולין ור״י ניגמטולין.

בהנחייתם השלמתי את עבודת הקנדידט (1987) ואת עבודת הדוקטור (2015). העבודה נעשתה בקתדרה לדינמיקה של גלים וגזים באוניברסיטת מוסקבה על שם מ״ו לומונוסוב. המחקר והחלק המדעי-היישומי נוהלו בקשר הדוק עם קומבינט הכרייה והמטלורגיה של נבואי (NMMC) באוזבקיסטן.

בהנחיית מדריכיי נוצר בסיס ייחודי בתחום המכניקה של תווכים רב-פאזיים. פותחו נוסחאות ושיטות נומריות המתארות כיצד מתנהגים נוזלים, גזים וחום בתוך גופי עפרה גאולוגיים נקבוביים.

המודלים היסודיים אפשרו חיזוי מדויק של דינמיקת התפשטות התמיסות. הדבר היווה בסיס לטכנולוגיה משולבת, יעילה במיוחד ובטוחה מבחינה סביבתית, להפקה ולעיבוד של אורניום, מתכות נדירות, מתכות אדמה נדירות ומתכות יקרות במתקני NMMC.

החישובים המתמטיים סייעו לתכנן תהליכים טכנולוגיים חדשים להפקת זהב מחומרי גלם מורכבים וקשים לעיבוד ומפסולת טכנוגנית.